לחבק את הרגש

08/08/2018

הערב שכבתי ליד הקטנה שלי בזמן שהיא נרדמה, ליטפתי אותה ונישקתי אותה והסתכלתי על הפלא שהיא, על האור שהיא.
מאחלת לעצמי לאהוב כך את הילדה שבי.

לפני כמה ימים קראתי פוסט שעוסק בתקשורת מקרבת עם ילדים. כותבת הפוסט סיפרה שכשהילד שלה בוכה, לא משנה מה הסיבה, קטנה או גדולה הדבר הראשון שהיא עושה זה לחבק אותו. לא "זה לא נורא", ולא "לא לבכות", ולא לתקוע מוצץ, פשוט חיבוק.

כשקראתי את הפוסט יש עלה בי קול שאומר "ברור, ברור שכך עושים", אבל אז קלטתי שבגלל שהילדה שלנו (בת שנה ועוד רגע ארבעה חודשים, אני עדיין סופרת חצאי חודשים), בגלל שהילדה שלנו בוכה 10 שניות ומפסיקה, והתחלנו להגיד שהיא כזו אמיצה וחזקה וכו וכו, מכירים כשאתם מתחילים להגדיר מי הם ומה הם הילדים שלכם? 
פתאום קלטתי שבעצם כשסיבת הבכי היא קטנה אני לא ישר מחבקת, אני אומרת באהבה "לא נורא בובי, זה לא כאב, נכון?", או משהו בסגנון, כי היא חזקה ואמיצה... והיא אומנם בדרך כלל מפסיקה לבכות מהר, אבל משהו שם בקשר, באמון, בקירבה קצת הולך לאיבוד.

בקיצור, מאז קריאת הפוסט הזה, כבר כמה ימים שבכל בכי קטן או גדול, ישר חיבוק. ישר נשיקה לא משנה מה. 
הבכי נפסק מהר יותר ואני מרגישה את הקירבה והאמון והשמחה שלה, היא מרגישה בטוחה ומוגנת.

ברור נכון?

אבל רבים מאיתנו לא עושים את זה, אני רואה את זה בגן השעשועים. בעולם המבוגרים יש כל-כך הרבה "דברים חשובים" וכשהקטנים שלנו מסתובבים לנו בין הרגליים, והם שם למטה בעולם הילדים ואנחנו שם למעלה בעולם המבוגרים אנחנו שוכחים.

אני משתדלת כשהיא בבית ואנחנו ביחד פשוט לרדת לרצפה. לזמן שלה, לרזולוציה שלה. לשמוט את כל ה"דברים החשובים" ולהיות איתה. טריק שממש עובד לנו וגיליתי אותו כשנתפס לי הגב (כן, גם למורות ליוגה נתפס הגב, אנחנו בנות אדם), פשוט לזחול על שש בבית. זה נורא מצחיק אותה, זה מוריד אותי קומה אוטומטית ועל הדרך מחזק את הכתפיים והזרועות.

אבל...
לא על זה הפוסט, כולנו או לפחות במעגל הקרוב אלי, משקיעים זמן, מחשבה וכסף בלהיות הורים טובים אוהבים, מודעים מחבקים וכו.

הפוסט הזה הוא על החיבוק ששכחתי ושכחנו לתת לעצמנו כל פעם שכואב, שעצוב, שעולה כעס או תסכול. כל פעם שהילדה הפנימית הפצועה שלי מתעוררת.

אז נכון, גדלתי בקיבוץ משותף (לעזאזל עם זה, מותר לי לכעוס אני עוד לא מוארת) ואני זוכרת את הצרחות של המטפלת שלי במנוחת צהריים – "תעופו כבר לחדרים שלכם ותפסיקו לרוץ כמו עכברים !" (אמיתי).

אבל עכשיו אני אישה בוגרת בת 40 שבתוכה חיה ילדה בת 3 שבכל מיני רגעים ומקרים בחיים מרגישה כאב, עצב, בדידות, מרגישה נטושה.
מי יחבק אותה? 

מי יחבק את כל הילדים האלה שבתוכנו אם לא אנחנו, הרי לרובנו הורים שבתוכם גם יש ילדים פצועים.

כשהילדה הזו שבתוכי בוכה וקשה לה, במקום לחבק אותה, פשוט לחבק, אני שופטת אותה, כלומר שופטת את עצמי על הכאב, על הכעס, על המחאה שלה על חוסר הצדק של החיים (אמרתי ילדה).

כולנו חווים רגשות קשים ברגעים מסוימים בחיים ואנחנו מלקים את עצמנו על כך. אני שומעת את זה בשיחות עם חברות, "אני יודעת שזה מפגר, או ילדותי אבל אני מרגישה.." או "נמאס לי כבר להרגיש ככה".

כי להביע כעס זה לא בסדר, כי להיות עצוב או להרגיש נטוש, זה לא בסדר, תתבגרו כבר, תתישרו לפי הקו (לא רק בקיבוץ) את בן אדם מבוגר.

אז לצד הפתיחה הגדולה שאני חווה בעשייה שלי דרך תנועה בליווי א-נשים לריפוי, להעצמה, להתפתחות אישית אני חווה ריפוי הדרגתי אך עמוק של ליבת הנשמה שלי. 

זה תמיד מפליא אותי מחדש איך שני אלה שוכנים יחד, חיים בתוכי. הילדה-אישה-זקנה החכמה והילדה קטנה הכאובה.
והרי זה ברור ובכלל לא פלאי, כי הילדים שבנו מחזיקים את כל הכשרונות והמתנות והחוכמה העתיקה והחדשה שרק מחכה לפלס דרכה אל העולם דרכנו. 

אז אם אתם מרגישים תקועים בעשייה שלכם, ביצירתיות, בחיות, בשמחה שלכם, אולי הגיע הזמן לחבק את הילדים שבתוככם.
זו הזמנה,
לחבק את עצמנו על כל הרגשות שעולים בנו. ולחבק את הילדים שבתוכנו ולאהוב אותם לא פחות מכמה שאנחנו אוהבים את הקטנטנים הנפלאים שלנו.

💙

 

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים
Please reload

ארכיון
Please reload

חיפוש לפי תיוג
Please reload

עיקבו אחרי
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

ת.ד. 380 יקנעם עילית  Yokne'am Illit Israel

  • Grey Facebook Icon
  • Grey YouTube Icon
  • Grey Instagram Icon

שחר בראון

תנועה   מגע  נשימה